לאורך ההיסטוריה האנושית כאב וסבל הינם חלק בלתי נפרד מהוואי ומעגל החיים ואף לרוב שגורים בחפיפה אחת. למרות הקשר, לכאורה, כאב וסבל הם שני ישויות נפרדות שפועלות מתוך רבדים שונים, ונראה שמה שמעיב וממשיך להעיב על שמחת החיים ויכולתנו לחיות את החיים בבריאות זה הסבל. אך למזלנו, הסבל, זה הוא ההיבט שיש לנו עליו שליטה מוחלטת, לפחות כמבוגרים. אם כך כיצד אנו יכולים לתעל את הסבל להמשך צמיחתנו והבטחה לחיים בריאים יותר. כאב הינו פיזי, משהוא נשבר, נמתח, נקרע, נלחץ ותחושת הכאב המלווה הינה תגובה פיזיולוגית לנזקים האנטומיים. נזקים אלו יכולים להתרחש כתוצאה מאירוע חבלתי- טראומה, נפילה, תאונה, או כתוצאה מנזקים ומאמצים מצטברים - שחיקה, הרגלי עבודה ויציבה לקויה, עומסי אימונים. בימינו, מרביתם המכריע של הנזקים הינם כתוצאה מתהליכים על רקע של שחיקה ומאמץ, הקש ששבר את גב הגמל. לעומת זאת סבל הינו מנטאלי. סבל זה הדאגה, החשש והפחד הנובע כתוצאה מהכאב והמגבלה באורח ואיכות החיים. "אני לא יכול לעבוד ואני חושש מיכולתי לפרנס...", "הפציעה משביתה אותי ואני לא יכול לרוץ וזה משבש את איכות חיי...", "הכאבים מדאיגים אותי כי אני לא רואה את עצמי במצב זה מסוגלת לעזור לילדים..." מחקר בינלאומי מקיף שנעשה שמטרתו הייתה: האם ניתן לזהות את הגורמים להתפתחות כאבי גב. זה לא היה פריצת דיסק, לא עקמת, לא שחיקה של החוליות או שום גורם פיזי כזה או אחר. הגורם המשמעותי שיכל לחזות מי הולך לסבול מכאבי גב היה, בקרב גברים: האם אתה מאושר במקום העבודה או שיש בעיות כלכליות הקשורות למקום העבודה ובקרב נשים: האם קיימים בעיות בזוגיות ובקשרי המשפחה. זהותו של הגבר בחברה היא המפרנס ושל האישה זה הבית והמשפחה. סבל זה גם הסיפור והמשמעות שאנו מצמידים לאירועי העבר. "היא לא אהבה אותי...", הוא העליב אותי...", "הוא לא מעריך את תרומתי..." ולא חסרים סיפורים. עבור כל אחד ואחת הסיפור הוא אמיתי והסיפור הוא כמו מתג, כפתור הפעלה, שכל פעם שאתה מספר אותו זה מפעיל את אותה תגובה נוירולוגית הגורמת לנו לחוש את תחושתנו לאירוע גם אם אירוע זה התרחש לפני עשרות שנים. לכל טראומה, אירוע, יש שני תופעות, התגובה הפיזית והתגובה הרגשית-מנטאלית. התגובה הפיזית לאירוע או האירוע עצמו עברה חלפה לה, אך מה שממשיך להתקיים ולנהל אותנו, גם באופן לא מודע, זה הזיכרון העצבי ((Neuro Association . הזיכרון העצבי לאירוע נצרב בקשרים עצביים ובתגובה הרגשית לאירוע. ריחות, תמונות, קולות כל אלו ביכולתם להפעיל זיכרון זה, אך בעיקר מה שממשיך לשמר את האירוע, הקשרים העצביים, זה הסיפור שסיפרנו והממשיך לקיים את תחושת הסבל. בתור ילדים אין לנו את אותם כלים שיש למבוגרים המאפשרים לנו להתמודד עם אירועים טראומטיים. כילדים אנו מגיבים לאירועים מתוך מגננה והישרדות וכהשלכה, הסיפורים שאנו מצמידים לאירועים הינם בעלי אותו אופי ומשמעות, "הוא פגע בי...", "היא תקפה אותי..." אופי תגובה זה יגדיר גם את תגובתנו לאירועים בעתיד ובכך אנו כבולים בסיפורים ובדפוס מגננתי זה. י, כבן 38 הגיע למרכז לרפואה שלמה עם תלונות על כאבי גב. לאחר מספר פגישות בטיפול בשיטת Network Spinal Analysis פנה אלי ושיתף אותי בחוויית ה"תעללות" שעבר כילד. שכשהיה בגיל 6 חבריו הפשיטו אותו, קשרו אותו לעץ וזרקו עליו חפצים. מאז לא נכנס י. למלתחה עם גברים כי התבייש בגופו. עתה, כשהוא מחלים ומערכת העצבים משתחררת מטראומת וקיבעון העבר הצליח י. לחזור לאירוע אך כעת מתוך תחושת ביטחון ושינה את הסיפור ל: "הם רק שיחקו איתי". כתוצאה משינוי הסיפור, מסיפור של טראומה לסיפור של משחק, שינה י. את ההיסטוריה שלו לבריאה יותר. ההיסטוריה זה לא מה שאירע כמו הסיפור והפרשנות שאנו נותנים לזה. רבים מאיתנו מודעים לסבל הנובע מהסיפורים שאנו ממשיכים לספר ומסרבים, לפעמים בתוקף, לשנות את הסיפור, וגם במחיר של מחלות קשות. כאב, זה נתון, לעומתו, סבל, זה בחירה ובתור חלק מהעם היהודי-ישראלי יש לנו אנציקלופדיה. בידך החופש לספר סיפורים שיאפשרו לך לחוש בריאות והמשך צמיחה ולא להיות "תקוע" ו"מקובע" בעבר. מהיום כשאתה מספר סיפור שים לב לתחושות גופך, אם אתה חש טוב, שמחה, סימן שאתה מספר סיפור בריא.
